הקוד השוויצרי
אברום רותם, דצמבר 2012
"לוז אופ, עזבי אותי" אמרה הזקנה, מדדה לאיטה אל הבית, נועצת בי מבט ממושך, ועוקבת אחר ידי המורה אל הסלון. אחר שבה והביטה בי מעט כשהיא מחייכת. הרימה ראשה ופסעה בקצב איטי, כזה שהגוף מאפשר ולא יותר מכך. קומתה הגבוהה השוותה לה הדרת כבוד כבימים ימימה. שערה הבהיר, בגוון שמחקה את הצבע הטבעי בצעירותה, ושמלתה הכבדה הכחולה, הלמו את הגוף הרזה, ולא הסגירו את גילה האמיתי. אולי רק אני ראיתי זאת כך, במיוחד בדיעבד, כי הרי עלי לספר זאת לעצמי בלי שמץ סנטימנטליות מיותרת.
אחריה הגיחה אישה צעירה ממנה, לבושה בחליפת מכנסיים חומה-אדומה תואמת לצבע שיערה החום, ומיהרה ללחוץ את ידה של מיכל אשתי. תנועותיה הסגירו רמז של חשש מפני הביקור התמוה משהו : "נעים מאד, אני מור, הבת של מרים, דברתי איתך בטלפון."
"אה, כן, נעים מאד, אני מיכל, אשתו של אברום", אמרה אישתי כשהיא מורה עלי, "אפשר לשבת כאן, זה בסדר."
"וזהו איסר בעלי – – – איסר?" קראה בתדהמה מסוימת מהבלתי צפוי, שכן היא החוותה בידה אל החלל שנפער מאחור, "איסר בֹּא," קראה בקול, כשהיא שבה אל הכניסה כשעקביה נוקשים בקול על המרצפות.
"או, הנה אתה!" סימנה בעצבנות לאיש המקריח שנותר בוהה במרפסת הכניסה, בוחן את עץ השסק הענק שצומח בשולי המרפסת, פולש בשפעת ענפיו וגולש פנימה, כשכל הזמן שבעולם, לשיטתו של העץ, מונח בחיקו.
"צא, צא לשם," הורתה אשתי.
"צריך לרסן אותו," פנה אלי, במעין שיחה שנפסקה לפני רגע או שניים, אף שלא התקיימה מעולם.
"נעים מאד, אני אברום, צריך לרסן את…את מי?"
"אה… סליחה, נעים מאד, אני איסר, בעלה של מרינה… מור, הבת של מרים הזקנה שנכנסה כאן לפני רגע… צריך להיזהר עם הדברים האלה, אני אומר לך," נפנף באצבע ארוכה כמזהיר את העץ. "צריך לרסן אותו שלא יכנס למקום שהוא לא שייך אליו, הוא עלול ל–" השתתק לרגע, בחן אותי, ומיד פנה שוב אל עץ השסק, ואחז כבדרך אגב בענף. "בקיצור," פלט צחוק קצר, כי הרי אנו כבר מכירים, "אצלנו זה כבר סיפור במשפחה שעובר… אבא שלי… שמה" שב והצביע באצבע ארוכה ספק לשמים ספק לאופק, "ככה סיפר: בבית של ההורים שלו צמח עץ, ואחרי שגדל והצמיח ענפים מבלי שריסנו אותו, הוא הרים להם חצי בית עם השורשים מלמטה"
"אה –" חייכתי, "לא נראה לי שיש כאן סכנה כזו. בא ניכנס, נדבר על זה אחר כך."
"עזוב," מלמל איסר, "אין על מה לדבר, ממילא הכל נהרס שם," אמר כשעצבות יורדת על עיניו.
"הממ…"הנהנתי, "אבל זו כבר היסטוריה, היסטוריה רחוקה. בית של הורים של אבא שלך."
"איסר!" קראה מור בחוסר סבלנות, אותתה לו בידה, ומיהרה חזרה אל הסלון לשמור על הזקנה "את צריכה משהו אמא?" שאלה ברוך.
"לאז אופ, אני מסתדרת מצוין," נזפה בה, והמתינה בסבלנות עד שאגיע. בימים טובים יותר, ודאי הייתה קמה לקראתי, אך כרגע הסתפקה בקידה קלה, ובקול נעים הוסיפה:: "אני מרים, נעים מאד."
לא רבים הם האנשים שמכירים את מרים בשמה, גם לא באזור מגוריה אשדוד. אלא אם תאמרו את השם "בבושקה מרים ". או אז ירימו רבים עיניהם. כי מי לא שמע על הבבושקה, ששנים אחדות קודם לכן, כיכבה בפרשה שעוררה סערה בכל הארץ? אז רבים צקצקו בלשונם ולגלגו על המשטרה הנעזרת בידעניות ומכשפות מאשדוד. על משטרה כזאת באמת אי אפשר לסמוך אמרו, אך גם הספקנים הודו בתוך ליבם, שאכן, לא ניתן להסביר את מה שהיה: כיצד נמצאה הילדה לאחר יממה מורטת עצבים, וכל זאת רק הודות לבבושקה מרים, שהצביעה על מקום המצאה, אלא אם נרקמה כאן קונספירציה משונה, ללא כל סיבה נראית לעין. לאחר המקרה שנותר ללא הסבר רציונאלי והסעיר את כל הארץ ליומיים נוספים, היו כתוצאה מכך עוד הידהודים, כמו למשל כתבת שער באחד המוספים של סוף השבוע, בו התנוססה תמונתה של בבושקה מרים באיפור מוגזם, ישובה על ספה מצועצעת, וברקע תמונה של עיר אירופאית ותמונה אחרת של פרחים. בכתבה סופר שוב אודות המקרה של הפעוטה שנעלמה מהבית של הוריה, ידוען אחד ואשתו. אחר צהרים אחד נעלמה מהוילה המשפחתית המפוארת, כאילו בלעה אותה האדמה. לאחר יממה, כשכל העם עוקב אחר ההתפתחויות בנשימה עצורה, או ליתר דיוק התקשורת שלא הניחה ולו לרגע, כמעט והתמוססה התקווה. רבים כבר הנידו ראשם מבלי לאמר שבעצם כל מה שנותר למצוא זה את הגופה הקטנה אי שם.
לא ברור במדויק מדוע הסכימה האם המותשת לפגוש את בבושקה מרים דוקא. רק בדיעבד, כך מצטטים את האם, הסיפור נעשה מוזר שבעתיים, כשבבושקה זו התעקשה לדבר עם האם המיואשת, שהיתה כבר באפיסת כוחות, להרגיעה בעניינים שאינם קשורים כלל לבת האבודה. היא שוחחה עמה על עברה, על הוריה שנפטרו בעודה צעירה, ועל נושאים אחרים. לפתע, כך זוכרת האם, הכל הפך נינוח, זכרונותיה הפכו בהירים וחדים, ודברים שלכאורה שכחה, או אף פעם לא ידעה, צצו ועלו והיו שם וסופרו ברהיטות ובשקט, כאילו כל הזמן שבעולם מונח בחיקה. אז ביקשה בבושקה מרים מהנוכחות לעזוב את החדר, ולהיות עמה לבד.
דקות ארוכות הביטה באם במבט מלא אהבה ולא אמרה מילה. האם, שיממה שלמה דעתה כמעט נטרפה עליה, הייתה לפתע זחוחה, וארשת של נינוחות שרתה על פניה. הזמן עצר מלכת, עד שאחותה העירה אותה מתרדמת אלוהים שנפלה עליה, רק כדי לבשר לה שביתה הפעוטה נמצאה שלמה ובריאה. בדיעבד נודע, שבבושקה יצאה בשקט מהחדר, התעקשה שיסיעו אותה אל קצין המשטרה האחראי על החיפוש, והורתה לו היכן לחפש את הילדה. היא אמרה לו: "חפשו בבור ישן לא רחוק מהוילה, ממש לא רחוק, והוא צריך להיות בור לא עמוק במיוחד, אבל מבודד איכשהו בין שיחים. שם תמצאו את הילדה בריאה ושלמה". וכך היה, מילה במילה. כשהכל חזר על מקומו בשלום, והאם הגיעה להודות לה, הסבירה בבושקה שהיא, האם הצעירה, הייתה מעורבת בתסבוכת דומה בגלגול הקודם שלה, וכל זה היה כדי לתקן את שקלקלה אז.
"אני מבינה שאתם קרובי משפחה של אברום," אמרה אשתי למור, "ככה אמרתם בטלפון," ואני הוספתי: "אבל לא נראה לי שכל זה קשור אלי," בהצביעי על הקלסר החום הגדול שאיסר הניח על השולחן, שמכיל גזרי עיתונים, ומכתבי תודה, על עוללות בבושקה, וגם הסיפור על הילדה שהושבה לחיים מהבור באמצעות הסרת המסך מעל גלגול קודם. ניסיתי לכבוש את חוסר סבלנותי על ארכנות היתר בה נקטה מור, אך שפת גופי דחקה בה שתקצר בפרטים המיגעים.
לפתע השתתקה, סגרה את הקלסר הגדול, והזיזה אותו הצידה.
"אנחנו כבר נפגשנו, אתה יודע?" אמרה לפתע, "נעים מאד, מור פלג, אבל לא הכרת אותי בשמי, דברתי אתך מתוך הקהל בהרצאה שלך."
"מרינה, מרינה שטרום, זה השם שלה" סיננה הזקנה, "מיד כשהגענו לארץ – היה חשוב להם לשנות את השם," אמרה, כשהיא מנופפת בידה על מור שישבה לידה, ועל איסר בעלה שישב על הספה השנייה.
"זה בסדר, גם אנו שיננו את שם משפחתנו לשם עברי שנסענו ללימודים בחו"ל," אמרה אשתי.
למרבה הפלא היה האולם מלא מפה לפה. בדרך כלל נושאים כאלה לא מושכים קהל רב. אולי שם ההרצאה משך את הקהל, מבלי להבין לאן בעצם הוא נקלע. הרצאתי על "החלקיק האלוהי", אותו חלקיק שעולה מתוך חישובים תיאורטיים, שאם נמצא אישוש לקיומו, נקבל גם אישור לכח ההמצאה הנשגבת, הדמיון, התעוזה והיצירתיות של האדם בנסיונות הבלתי נגמרים לפענח את סודות הטבע. למרותש מכנים זאת "החלקיק האלוהי", אין בתאוריה זו מקום לאלוהים דווקא, כלומר, למאמינים המדברים בשמו, ומפרשים כל אחד על פי דרכו את רצונו כרצונם. כיום, מאמינים המדענים, ככה הסברתי, מצאו במאיץ החלקיקים הענק שבשוויץ סימנים לאישוש תאוריה זו בדמות חלקיק, שעד כה היה תיאורטי בלבד.
קהל המאזינים שלי היה קשוב ודרוך.
אשה אחת שישבה באחת מהשורות הראשונות, שאלה את המתבקש לשאול: האם ממצאים כאלה מקרבים אותנו להבין את הקוד האמתי של העולם, כך אמרה: "הקוד האמתי של העולם".
קוד אמתי? תמהתי, וחייכתי בחיוך שעלול היה להתפרש כזלזול מה בשואלת. אותה אשה לא הייתה אלא אותה מור פלג שישבה כעת מולי לצידה של בבושקה מרים, שעד כה לא עמדתי על רצונה של זו ממני. תמהתי בחיוך ביני לביני בעיצומה של ההרצאה, כיצד לענות לה, מבלי לשפוך את התינוק עם המים, ומבלי לבלבל את הקהל במידע מורכב שלא לצורך.
דקה ארוכה שתקתי, כדרך נואלת משהו להפיח דרמטיזציה בקהל ששתק. שקט מלא ציפייה דרוכה נפל על הכל. הנה הנה, אולי מגיע הרגע בו יתברר לכל אחד מהיושבים באולם, מה הוא הקוד האמתי של העולם. מה אענה לאותה אישה ולאותם האנשים היושבים דרוכים ומצפים לתשובה? הרי היא מבחינתה צודקת. בעיני אנשים רבים קיים רושם עמום, או לפחות רצון גדול להאמין כך, שבידי המדע ישנה איזו יכולת פלאית לפענח את הקוד, ואם לא היום, אז בעתיד כלשהו קרוב או רחוק. או אז תיפתח איזו כספת קוסמית חבויה, והצופן האמתי יתגלה לעולם, ונדע סוף סוף את הסוד, מאין ולאן, ממה מורכב, ואולי אף למה, ולאן נחפז הזמן, ומאין הוא הגיח, ועוד תהיות ממן אלה. הנעתי לאט את ראשי בשלילה, וניסיתי לראות את פני השואלת מעמדת המרצה, שנבלעה בבליל שורות הקהל באולם שבאחד ממוסדות העיר.
"בל נשלה את עצמנו" אמרתי לאט, "שלא נשלה את עצמנו", שניתי ואמרתי בקול גובר והולך, להוסיף נופך דרמטי: שום חלקיק אלוהי ושום קוד שיפוענח במאיץ השוויצרי, או בכל מקום אחר, גם לא ספר או חכמה אחרת, לא מקרבים אותנו ולו במילימטר אחד להבנה… לתהיות הבסיסיות של מהות החיים שלנו, כמו למשל, כשאנו נולדים מהיכן אנו מגיעים בעצם, לאן מובילה דרך המוות ומה היא האהבה. לומר שאנו לא מגיעים משום מקום, או כשאנו מתים אנו לא הולכים לשום מקום, או שאהבה היא ראקציות כימיות במח… אפשר לומר כך, אז מה? האם נכון להניח שאנחנו קליפה של גוף, שהוא רק מכונה שבאה משום מקום, הולכת לשום מקום ופועלת סתם? ככה זה נראה? אולי באמת כדאי לחשוב שאנו מפספסים כאן משהו גדול בהרבה, אם אנו מתעקשים לראות עצמנו כמכונה בלבד, וקוד כזה או אחר יסביר לנו אותה. שמעתם על מכונה ששואלת מבלי שהורו לה, מאין באה ולאן היא הולכת?"
כאן שתקתי, ולרגע חשבתי לפתוח את איוב פרק ל"ח, שדן באותו דבר עצמו. שם נשאל הדבר באופן דומה, בשפה ובמושגים של אז, לפני כאלפיים חמש מאות שנה, ומי שעונה שם, אינו מדבר באופן ישיר, כי גם הוא אינו יודע, אלא כזה המעורר את השואל להבין שגם אם אין תשובה, זה לא אומר שאין כלום. אך הבנתי שגם כך עניתי, וכדאי שיסתפקו בדבריו של מדען, ולא להוסיף דברים סתומים מספר עתיק כזה או אחר, אודות איש ירא אלוהים תם וישר וסר מרע מארץ עוץ, השואל בפשטות – למה?
"מאין באה דרך הלידה, לאן מובילה דרך המוות, ומה היא האהבה, ככה אמרת למרינה, נכון?" אמרה מרים בקול חלש, כשהיא מתאמצת להזדקף.
איסר הנהן: "כן, כן, זה היה ככה. היא הייתה איתי במכונית, באנו לאסוף את אשתי, וכמו שנכנסה לרכב מרים שאלה אותה מה היה בהרצאה – "
"ואני אמרתי להם," אמרה לאט ובהדגשה הזקנה שיושבת מולי, "אני כבר אז אמרתי להם, עוד שהיינו במכונית, שככה בדיוק גרשון שלי דיבר! זה בדיוק מה שהוא אמר לי בפגישה הראשונה שלנו, וככה התאהבתי בו. ואני אמרתי להם שאני צריכה להיפגש איתך, אני אמרתי להם"
מור ואיסר השפילו מבטם, אשתי מיהרה להביא את השתייה והכיבוד שהיה מוכן מבעוד מועד במטבח.
"זה בדיוק מה שגרשון אמר לי, שתבין," הוסיפה ואמרה לאחר השתיקה שנפלה.
"אני מבין," הנהנתי, וחרדה סתומה צצה ועלתה בליבי.
שתיקה ארוכה ליוותה את המבטים הכבושים. רק בבושקה מרים הביטה בי במבט ממושך. מבט שאומר לי שהיא יודעת שאני לא מבין דבר, אך כשאין מה לומר, גם אמירה כמו 'אני מבין' בהחלט מתקבלת.
"גרשון שלי נפרד ממני בשני לספטמבר מוקדם מוקדם בבוקר, כמה שעות לפני שהגרמנים נכנסו לפולין" אמרה במבטא פולני, שהפך והיה לכבד יותר. "זה היה שלושה חודשים אחרי החתונה שלנו," לחשה.
"היא מתכוונת אלף תשע מאות שלושים ותשע," אמרה מור.
הנהנתי.
"תבין, גרשון הבטיח לי," נפנפה מרים באצבעה הארוכה לעברי. "לפנות בוקר חיבקת אותי בדלת ואמרת לי יַאצַ'י אובִּיצווֵייזֵ'הוְרוּצֵ'או, ככה אמרת לי," לחשה מרים.
"אני מבטיח שאחזור," תרגמה מור בלחש.
"גרשון אמר," הנהנתי, "גרשון אמר לך."
מרים הביטה בי בריכוז כשהיא מצמצמת את עיניה הכחולות לסדק צר שרואה הכל.
"היה להם בית חרושת ללבנים… אבא של מרים היה עשיר, אתה מבין," הנהן איסר.
"סליחה," פניתי למור, "את הבת היחידה, או שיש לך עוד אחים ואחיות?"
"אני? אני נולדתי הרבה אחרי…יותר מעשרים שנים אחרי… אני לא…"
"היא מאבא אחר, יהודי."
"בודאי שיהודי, מה זאת אומרת?" הזדקפה מור. "הוא נפטר לפני ארבע שנים"
"שום דבר לא בוודאי, ואת זה בטח אתה לפחות יודע," סננה מרים.
"אמא!" לחשה מור.
"אחרי כחודש הופיעו בדלת שני אנשים. הם בקשו לראות את מרים שטרום, השם של ההורים שלי. הראו את הטבעת של גרשון, את המכתבים שכתב ולא הספיק לשלוח, ואת התמונה שלי ששמר בקופסת פח קטנה בכיס המעיל, ודרשו כסף. אני התעלפתי. אבא שלי הגיע, אבל גם הקללות שלו לא הבריחו אותם. ככה זה היה אז. ככה היו אנשים שהתפרנסו אז, תבין."
הנהנתי ועצמתי עיני.
"לבסוף אבא שלי שילם להם, אפילו קצת יותר ממה שביקשו, כי הם הוסיפו שמצאו אותו ועוד רבים מחבריו מתים. ירו להם בראש. לגרשון ירו בעורף, וכדור אחד חטף בכתף הימנית. כנראה קודם נפצע, והכדור בעורף גמר אותו. הם לא התעסקו עם שבויים," מלמלה מרים.
היא הצביעה על עורפה של מור שישבה לידה ועל הכתף "כאן וכאן".
אשתי הזדקפה וקרבה את ידה אל פיה.
"זה לא אומר שום דבר," לחשתי לה.
. "אתה לא יודע מה אומר ומה לא אומר שום דבר, תראה לי," אמרה בבושקה מרים.
"אין מה לראות, זה כתם לידה בכתף זה הכל. הרי נולדתי הרבה שנים אחרי שגרשון שלך נהרג, זה ברור לך"
"לי זה ברור מאד. ומה לך ברור? לך זה כתם בכתף ובעורף. לי זה גרשון שלי. זה הכל"
ניסיתי לגבש את המחשבות, אך הם לא התגבשו לדבר מה מוצק והחלטי.
"תראה," ציוותה.
"אין מה לראות. יש לי כתם לידה בעורף ובכתף זה הכל… אחד קטן ברגל גם, אז מה זה אומר?" אמרתי בהיסוס.
"בואי מיכל, נוכל לראות את הגינה שלכם?" שאלה מור, ורמזה לאיסר, שהיסס לקום, והביט על בבושקה מרים. הוא דחף לידה דף ניר ריק, כשהוא ממלמל אליה משהו ויצא עם הנשים.
"בא, שב על ידי," אמרה.
שקט. מן דממה שלא שמעתי הרבה זמן. יותר מדי זמן חלף מאז ששמעתי מן דממה שכזאת, בו העולם עוצר, פשוט עוצר. והרי מתי אנו זוכים לראות שהכל נעצר? זה השקט שהיה, גם אם לא היה אפשר להבחין שקט של מתי הוא.
" מאז אותו בוקר שחיבקת אותי ואמרת לי יַאצַ'י אובִּיצווֵייזֵ'הוְרוּצֵ'או, אמרת לי… ידעתי שתבוא, כל החיים ידעתי, ידעתי שתבוא, כי הבטחת שתבוא. ידעתי. ידעתי שתבוא רק כדי לומר לי, שהבטחת וקיימת."
"מרים, באמת… את לא מתכוונת ברצינות. הנה… התחתנת, ילדת בת… זה לא…"
העיניים הכחולות הביטו בי.
"אצלי זה גרשון. תמיד. בלב זה תמיד נשאר. תמיד נשאר."
הנהנתי.
"בוא חבק אותי. כמו אז"
"כמו אז," אמרתי, וחיבקתי את בבושקה מרים. שעה ארוכה הגוף שלה רטט ביבבה שקטה.
"ידעתי שתבוא, ידעתי," בכתה.
"כמו אז" הוספתי ואמרתי, אולי רק כדי לנחם.
"אפשר?" צעקה מור מהדלת
"אוי, שכחתי! " לחשה אלי בבושקה מרים. "תגיד להם שאתה לא זוכר את הקוד השווייצרי".
"מה?" הבטתי בה בשאלה.
"אמרתי להם שאם הם ייקחו אותי אליך, אני אשאל אותך אם אתה זוכר את הקוד של הכספת. אבא שלי שמר הרבה כסף בכספת בשוויץ, אמרתי להם שאולי הוא גילה לגרשון את הקוד, מן טריק לשכנע אותם שייקחו אותי אליך," חייכה.
"הקוד," פרצתי בצחוק רם ומתגלגל.
החבורה נכנסה. איסר הביט בה, והיא הנידה ראשה בשלילה.
"מה אתה לא יודע?" שאלה אשתי.
"את הקוד השווייצרי, הוא לא יודע את הקוד השווייצרי" אמר איסר באכזבה.
הפעם בבושקה מרים היא זו שפרצה בצחוק גבוה שהדביק אותי שוב.
"אחר כך, אסביר לך, אחר כך", אמרתי לאשתי, בעודי מוחה את עיני שוב ושוב, וכל גופי רוטט מצחוק.
ליווינו את בבושקה מרים אל המכונית. הפעם היא הייתה זקוקה לכל התמיכה האפשרית.
"אני לא זוכרת אותה כל כך שלווה ושמחה, תודה לכם," אמרה מור לפני שנכנסה למכונית. תודה לכם.
מבטה הכחול של בבושקה מרים ליווה אותי עוד ימים אחדים.