אני מודה שהרגשות התכהו כמו גם התקהו מאד, אולי מפאת הנסיון הנצבר עם כל שנה שחולפת לה, או סתם עייפות החומר, אך בכל אופן עדיין מתרגש, כי הרי הוצאתי (עוד) ספר, שיש לו אפילו שם – "דמעות שיש", שאפילו נראה טוב, תודו.
חלפו די הרבה שנים, וכתיבות בכל הסוגות האפשריות: דוחות, תכניות פיננסיות, תכניות עבודה, מפרטים טכניים, הצעות עסקיות, ברכות לימי הולדת וחתונות ככתבן חברתי, ו… שירים, ובסוף גם רומנים אחדים, שהחלו במפגש בין תקופות היסטוריות שונות של אירופה וא"י, לבין טירוף וכמיהה בלתי מוסברת לברוא עולמות, כשדברים רוחשים בראש מגיחים החוצה ללא שליטה.
אבל עדיין, לרומן זה, "דמעות שיש", יש סיפור מיוחד, היסטוריה של 15 שנה (!) ומעלה, במפגש מקרי לחלוטין עם "מכשפה" שבמקרה היא ערביה, שהראתה לי מאיפה משתין הג'ין, כשד"ר (פיסיקה) מכובד (עבדכם), רציונליסט כפייתי, נותר הלום ואלום במשך כ-שלושה ימים רצופים, מסוגר בבית ולא מסוגל לפתוח את הפה לכל שימוש; ממש כך.
לא משנה הפרטים, כי הרי מדובר בעולם סובייקטיבי לחלוטין, כשההסבר היחידי השפוי הוא בריחה רבתי בסגנון: "במופלא ממך אל תחקור ובעגלת סודותי אל תחרוש". ואז התגבש מן סיפור/ רומן שמאגד בתוכו את ההזיות והטירוף עם החיים ממש, למשהו שאפשר יהיה לחיות איתו.
בגדול הרי מדובר בחיים ממש: חלק לא מבוטל מאתנו מנסה לשנותם למשהו שפוי יותר, סביר, הולם, מענה לכמיהות שהודחקו בשגרת היום-יום. אבל ברגע מסוים שגרת החיים מתחילה לדחות את הויתור וההשלמה, כחלק הכרחי מחיים שפויים וסבירים, ממש כמו שגוף דוחה איבר שהושתל בתוכו. ואז נשאלת השאלה מה עושים באמת עם זה.
ברומן זה יש מקבץ תובנות כאלה: מספר אנשים, דמויות בסיפור, שכל אחד מנסה לעשות משהו, לשנות את חייו באופן שייתן מענה לפנימיות המוצנעת. אך בעצם כולם, ללא יוצא מן הכלל, חוזרים מבויישים משהו, למשבצת האפס, וממשיכים בשגרת היום-יום כאילו כלום לא קרה, אך משלימים עם המצב ששינוי אמיתי, כנראה, לא ניתן לבצע באמת.
תהליך זה לא יכול להתרחש באמת אם הוא לא מטובל עם חיבור אל "המעבר" לחיים, שברומן זה הוא עולם הג'ינים, שקל יחסית להתחבר אליהם, בתנאי שלא מתמכרים אליהם, אלא משתמשים בהם כעילה ללמידה וחשיבה אחרת על החיים, גם אם בסופו של יום, חזרת למשבצת האפס, להמשיך במוכר ובשגרת החיים, אבל איכשהו עשירים יותר ומפויסים עם העולם, גם אם ברור שלעולם לא נפענח ממש את סודותיו.
תהליך הכתיבה היה מתסכל. היה הרובד של הלתת את מה שאתה, כביכול "יודע" או "חוויתַּ", וזה פשוט חסר משמעות, כי זה כמו לספר חלום שהוא קרעי תמונות ותחושות. אבל הקושי הגדול יותר היה עצם הכתיבה עצמה. שכן הסיפורים, כפי שתמצאו מי שיקרא כמובן, קולחים כמעיין המתגבר, אך כשגבריאל המלאך חילק את הכישרון, כנראה שיחקתי בחוץ או משהו ולא נשאר די, כלומר, לכתוב אני יודע, וכאן אין מה להצטנע , אבל להביע, להתעלס עם המילים, שהן תתמסרנה באופן טוטאלי,לכדי תחושות של ממש, ולהעביר אותן באופן נוגע – זו זכות שנתונה למעטים של ממש, ואני מרגיש שבקטע הזה אני לא מהחזית….
וזה נורא מתסכל, כמגיעים להכרה הזאת באופן חוויתי ממש, על המגבלות שלך…
אך עם כל זאת, נהניתי מאד מאד בכתיבה, ובייחוד בבניית הסיפור, שבמהלכו פגשתי אנשים מעניינים, מופלאים ואף מדהימים – שזה סיפור בפני עצמו.
בכל מקרה אני יכול למחוא כפיים בסיפוק מה: הידד הוצאתי (עוד) ספר, והשמחה והסיפוק האמיתי, הם אלה במקומות בו מישהו שאינני מכיר בכלל יהנה ויחווה, ולו לשעה קלה. פרטים עליו וחלקים ממנו תוכלו לראות כאן.