אברום וחברים

אברום וחברים על הדרך

קובץ דפים, כשבכל דף מתוארת דמות-  "חבר" שהיא דמות משמעותית שהיתה בחיי והשפיעה על אורחותיהם.
מידי פעם, ככל שיאפשרו הזמן וההשראה – יתווספו כאן חברים נוספים.
מומלץ לקרוא את " פתח דבר" לפני עיון בחבר זה או אחר.

פתח דבר   

דר' דיוויד ואט טורנס 

לא היי%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%98%d7%99תי מצרפו לרשימת החברים, ואין לי ספק שגם הוא לא היה לוקח זאת לרעה, מעבר לקשר המקרי שמקום הולדתי שהקים בזיעת ליבו וחייו הוא במקרה שם, אם יש דבר כזה בכלל, מקרה. אם אם כך היו הדברים, אמצא בקלות שדייוויד דנן הנו אות ומופת של התמסרות ונחישות לייעוד שלקח על עצמו, ולא אתפלא, אם הייתי שואל אותו, הוא היה אומר שייעוד זה נכפה עליו "מלמעלה": לסייע ולטפל בחולים ונזקקים…. (נכתב ב- 2/2013) לטקסט המלא  דר' דיוויד ואט טורנס 


 דיוגנס 

%d7%93%d7%99%d7%95%d7%92%d7%a0%d7%a1

את דיוגאנס מסינופה [Diogenes of  Sinope], פגשתי כילד ממש בתחילת הדרך. ילד שרק החל לקרוא בשפת אם עברית. המפגש אירע בין דפי "אנציקלופדיה מעיין", שהיתה מקור הידע שלי והטעם הראשון של תחומים רבים ומגוונים כמו היסטוריה, טכנולוגיה, מדעים ואישים.
טוב שלא הכרתי אותו בכינוי שנהגו האנשים והילדים לכנותו כדיונגנס "קיניקוס" (כלב, שממנו אגב נגזר השם בשפות אחרות, הציני). שפועל היה איש דוחה ממש, "משוגע" שגר בחוץ בתוך כד גדול, ניבל את פיו, ואף עשה צרכיו ואונן בפומבי. כמו גם לדעת שבצעירותו הוא ואביו נסו על נפשם בעוון זיוף מטבעות הממלכה סינפה.
אך כדרכה של חברות תמימה, נקיה מעובדות ומראות של מציאות, ונבנית על סיפורים יפים ומעוררי השראה, נפגשנו …. (נכתב ב- 2/2013).  לטקסט המלא  דיוגנס 


 הנביא יחזקאל 

%d7%99%d7%97%d7%96%d7%a7%d7%90%d7%9cהרומן שלי עם התנ"ך החל ברגל שמאל. דוקא אני, עם סקרנות הגובלת באובססיה לכל דבר, הידע מבית הספר אודות התנ"ך עד לגיל הבחרות ואף מעבר לכך, היה מועט ממש. הבית, אף שסיפק מידע רב בנושאים רבים אחרים, לא היה משמעותי בעניין. אמי, אף שהיתה בת של משפחת דתיים ממש("אדוקים" ממזרח הונגריה) לא התמצאה בו עד כדי התלהבות לשתף ולספר ממנו. אבי הכיר טוב יותר את הברית החדשה מאשר את התנ"ך, ואף ידע לצטט ממנה בגרמנית בדרך כלל. (…) במסגרת ההתעסקות במוסר, כמושג המרכזי בהוויה האנושית בכלל, הפכתי מאד ערני וקשוב לקולות, שעד לא מזמן לא הייתי מקשיב להם כלל. אין ספק שהנביא יחזקאל, לצד הנבואה שלו, מביא תפיסה מייאשת, שנכון, לאור מה שאנו חווים ורואים בהיסטוריה הקרובה, לא רחוק מכאן כעת חיה, ואף בקרבנו בקטנה, ניתן להתפתות בקלות לציניות של דיוגאנס וליאוש מהמין האנושי של יחזקאל דנן (גם אם כיוון זעמו ויאושו לציבור הנותרים ביהודה לאחר גלות בבל וחורבן הבית הראשון)….  (נכתב ב- 2/2013).   לטקסט המלא הנביא יחזקאל


פאולוס השליח

%d7%a4%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%a1את החבר פאולוס השליח [Apostle the Paul ] פגשתי בתיווך של אבא שלי בהיותי ילד, שהכיר ביננו. "הכרתי" אותו עוד שהיה יהודי שמכונה היה בשם "שאול התרסי", ובשלב בחייו הפך למנהיג רוחני ראשון במעלה, שכן יש לזקוף לזכותו את הפיכת הנצרות לדת עולמית. כילד, הסיפור המרכזי אודותיו הרשים אותי מאד וגרם לי להזין את עולמות הפנטזיה בה נסיתי לשהות כדי לברוח מהמציאות שחוויתי שלא בטובתי. אז לא היה לי כל חומר לקרוא אודותיו, ודאי לא בעברית, ואת המידע הבסיסי שאבתי מאבי, שבדיעבד התברר, הוטמע בי מאד. יש שני עניינים מרכזיים סביב החבר שאול/ פאול התרסי שנצרבו בתודעתי ואני עדיין ילד: הראשון – סיפור "ההתגלות", והשני טקסט מופלא שכתב, או לפחות מיוחס לו. (נכתב 2/2013).  לטקסט המלא פאולוס השליח


הרמן מלוויל

moby-dickהכרתי את מלוויל כחבר, למעשה לא אותו אישית, אלא את יצירתו האלמותית "מובי דיק" (בגירסה קולנועית סרט שהופק ב- 1956 בבמויו של Huston J), בקולנוע אדיסון זכרונו לברכה של פעם במרכז ירושלים הישנה בעודי ממש ילד. מאז שנים אחדות חלמתי להיות צייד לווייתנים לא פחות. למגר את הרוע העולה ממצולות ללא התראה וסיבה. אך זה עבר לי ככל שהתבגרתי כשהבנתי שהרוע איננו מגיח מהמצולות, אלא מקרבנו ממש. (נכתב 2/2013). לטקסט המלא הרמן מלוויל 


 

המורה בתיה בכתה ז'2

%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%a1החסד המופלא שקבלתי מהמורה בתיה היה האהבה לתנ"ך. "אהבה" אולי זה מושג נדוש ורווי משמעויות, שאני לא מתכוון אליהם, אבל בהחלט היכרות אמפתית במיוחד עם הספר המופלא הזה (…) וכל זאת קופל בצלילים החדשים שזכיתי לשמוע מהמורה בתיה, שלימדה תנ"ך, ופתחה בספר עמוס דווקא. רק אז החל בי מסע בו שמעתי יותר ויותר נשגבות צלילים אלה, ונפלתי בקסמם: (…)  ואני, ילד על סף הבגרות, מביט בעיניים משתאות, וחושב על הרוע שעשו יהודה וישראל, ומדפדף במחשבותיי על רוע בכלל שעושה אדם לאחר, ובמיוחד על הרוע לחלש, שלא יכול להתגונן. (נכתב 3/2013) לטקסט המלא  המורה בתיה בכתה ז'2


שפינוזה

%d7%a9%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%96%d7%94באחד מהימים הראשונים שלי באוניברסיטה, בחנות הספרים הקטנה של אז, נחו עיני על ערימת ספרים שהייתה מונחת הרצפה בערימה. אחד הספרים שמביט בי גם כיום ממדף הספריה בחדר העבודה, היה בכריכה צהובה – "תורת המידות" (Ethica (מאת ברוך שפינוזה, בתרגום מלטינית לעברית ארכאית וסתומה (קלצקין 1924) כסטודנט להנדסת חשמל ופיזיקה אז, לא הבנתי בו כמעט דבר למרות שחזרתי ועיינתי בו מידי פעם, כי חסר הייתי את המפתח לשער של גן קסום זה, וכל פעם שהורדתי אותו ממדף הספרייה שהלכה וגדלה, מצאתי עצמי מנסה לכתוב בעיפרון בגוף הספר, משפטים אחדים מן התרגום הארכאי בלשון ימינו, ומחזיר אותו למדף עד הפעם הבאה… (נכתב 27-7-2013). לטקסט המלא שפינוזה


 

קרישנה

%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%a9%d7%a0%d7%94את קרישנה פגשתי במחצית חיי. המפגש עמו הפתיע, לאחר שכבר די התייאשתי מהתקווה למצוא משהו שיחדש במהות, לא בפרטים (תורות וספרים שאולי עוד אגיע אליהם, או אנשים, שעשויים להפתיע, שאולי עוד אכיר.) (…) ואז פגשתי את קרישנה. קרישנה כשמו, אכן באמת אטרקטיבי, קודם כל כסקלה וממד להשוואה וביקורת על דרך רוחנית. הוא מאפשר להסתכל על הסוגיה של אמונה ודת, באופן שלא מתאפשר ביהדות (כמו גם הנצרות והאסלם). בהן עליך לכפוף עצמך אל המסגרת המוצעת, לקבל בהכנעה מלאה, בניגוד למה שקרישנה מסמל: לפעול, להיות אקטיבי, לחקור ולשאול, לקחת חלק פעיל בעיצוב עולמך הרוחני, עיצוב תפיסה חברתית מוסרית ויישומה בפועל. הכוונה 'להיות' חלק פעיל בעיצוב ההבנה שלך את ההוויה: "הידע שהסברתי עד כה אף כמוס יותר. שקול אותו לעומקו, ואחר עשה כרצונך," אומר קרישנה לתלמידו, לאחר שפרש לפניו עיקרי ההתנהלות הרוחנית שמביאה למקום טוב הרבה יותר מהקיים. (נכתב 11-3-2016) לטקסט המלא קרישנה


אחותי לילית בת ה-8 תמיד 

%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%aa

 

 

הייתה לי אחות, לילית שמה, שנדרסה, פשוטו כמשמעו, על ידי אוטובוס קו 7 בבקעה אשר בירושלים לפני שנים רבות (…) לילית שנותרה לעד בת שמונה, מלווה אותי בכל נקודה במרחב ובזמן. היא קיימת תמיד. אחות שקטנה ממני ב-3 שנים, ברוכת כישרון מוזיקאלי, שירה, ציור ודמיון.  (נכתב 2-3-2016) לטקסט המלא אחותי לילית בת ה-8 תמיד 

 


אמא

ima

 

 

(…) הזיכרון הראשון שלי מהיותי פעוט של ממש, וגם השני או השלישי, לא קשור לאמא דווקא. איכשהו היא הצטרפה יותר מאוחר לזיכרונות הילדות שלי, ו כך גם רגעי החסד שאמי הרעיפה עלי, מוצנעים במודעות שלי כבן, והם כציפורים קטנות מאוימות. קשה לי לשחזר רגעים יפים, כי מיד עטים נשרים גדולים בהרבה שמעיבים עליהם, ומשתלטים ללא רחמים. ודאי שהייתה נוכחת, אך לעתים רבות מדי הייתה נפקדת, ודווקא שם המועקה והעצבות חרוטים טוב יותר. (נכתב: 3/2016) לטקסט המלא  אמא

 


 

ועוד יעלו לכאן ככל שיאפשרו הזמן וההשראה. יש למה לצפות.